ארון הספרים - משפחת אליהו מנחם וברכה דושינסקי ת"א -1950

כה אמר סֶיר ווינסטון צ'רצ'יל: "ההיסטוריה תהיה נחמדה אלי היות ואני עומד לכתוב אותה". וכך הָוָוה.

נזכר אנוכי איך אבי ז"ל ר' אליהו מנחם קנה את ששת הכרכים העבים על מלחמת העולם השנייה אשר כתב צ'רצ'יל החריף הגיבור והפיקח באנגלית העשירה והנהדרת שלו שאין ישוה לה ––כך אמר אבא––, מייד כשיצאו לאור שנים ספורות לאחר המלחמה אי שם בתחילת שנות ה-50. הם נקנו במחיר גבוה. אולי אבא הזמינם אף ישירות מאנגליה. אבא קראם מראש עד סוף בשקיקה. הם היו מונחים בקופסת-כוננית עץ מיוחדת שבפעם האחרונה צבע אותה אבא בצבע קְרֶם. אולי כבר נמכרו כך בקופסא מיוחדת זו. או אולי אבא עשאה כי בארון הספרים החום הישן עם שתי הזכוכיות, אשר היום בבית מרים וגדעון בר לב יחיו במושב בית גמליאל, כבר לא היה מקום והוא רצה לכבדם כערכם ולשמרם.

בדירתנו הקטנה בת שני החדרים בתל אביב של שנות ה-1950 אשר ברחוב בלפור 61, פינת שדרות רוטשילד 92 -

לא היה טלפון, לא היה רדיו, לא היתה טלויזיה, ומי חלם אז על מחשב. אך היו ספרים.

בארון הספרים של אבא, ולפיכך שלנו, שכנו בתא העליון הגבוה:

א. התלמוד, ש"ס דפוס פראג, שנים-עשר כרכים, משנת 1700 ומשהו; ב. ארבעת כרכי הרי"ף העתיקים. זו ההוצאה שבה הדפיס לראשונה עוד בחייו, סבנו ר' מרדכי בַּאנֶעט מנ"ש=ניקולשבורג, רבה הראשי של מוֹרַבְיַה, את פירושו הנפלא על ה'ראשון' "מרדכי", והנקרא: "ביאור מרדכי", תרתי משמע, בסוף כל כרך. נ"ש היום מיקוּלוֹף אשר במדינת צ'כיה בדרום מורביה, כ-70 ק"מ מצפון לווינה, היתה מושבו של הרב הראשי למֶעהרִין=מורביה במשך מאות שנים. ר' שמואל שמעלקע מראשוני תלמידי הבעש"ט גם היה רב ראשי שם, והם טמונים זה ליד זה בבית העלמין אשר שם; ג. הרמב"ם, מִשְׁנֶה-תּוֹרָה, הי"ד החזקה, ארבעה כרכים. דפוס עתיק; ד. השולחן ערוך. חמישה כרכים. דפוס עתיק. את כרך אורח חיים שהיה גבוה ממני היה פּוֹרֵשׂ אבא לעתים על השולחן בסלון, פותח את הלכות שבת ולומד אתי משם. ה"חדר-הגדול" כפי שקראנו לו זאת אומרת הסלון-וגם-הספריה הזה היה גם חדר השינה של אבא ואמא. ביום הן סַפּוֹת ובלילה הופכות מיטות. אחיותי הגדולות היקרות מרים ונעמי וכן אני יָשַׁנּוּ בחדר הסמוך, ב"חדר-הקטן" ששימש חדר-האוכל, במטות שהתקפלו אל הפינות כדי לפנות מקום לשולחן שתמיד היה מלא אורחים אשר לרוב גם לנו אצלנו. איני זוכר ואיני מבין היכן יָשְׁנוּ. רק כאשר גדלתי קימעא, לקראת בר-המצוה שלי, הפך אבא בקשיים רבים את המרפסת שמעל לֶחצר לחדר צר וקטן עבורי; ה. יותר מאוחר, לאחר פטירת אחיו הרב מאיר צבי, "דּוֹד הִירְשִׁי" בגיל 60 בשנת 1960, היו בארון הזה גם 4 כרכי ה"טוֹר", היינו בעל הטוּרים, אך בהוצאה מיוחדת: רק עם פירוש ה"בית יוסף" וללא הב"ח [=בית חדש]! כל הספרים הנ"ל היו כרוכים בכריכות עור מהודרות.

ובקומה שמתחת, שגובההבינוני והיא חלוקה לימין ולשמאל, ובאמצע קומה זו בארון היה תא לכלי זכוכית וכסף יפים, היו:

החומשים היפהפיים, עם שמות החומש באותיות מוזהבות בדף השער, דפוס וינה 1852. היום הם אצל אלי דושינסקי במודיעין. זו ההוצאה הראשונה. הם היו שייכים עוד לסבא של אבא: מאיר דושינסקי, אביו של דוב-בער מנַאמֶסְטוֹ, ובנו של מיכאל נַאדֹאשׁ [שם עירו, היום בסלובקיה], אבי שבט הדושינסקים. ואכן חתימות דוב-בער ואביו מאיר מתנוססות שם. בחומשים אלה לימד אותי אבא טעמי-המקרא מגיל חמש, בעת שקראנו את פרשת השבוע בכל ליל שבת לאחר התפילה לפני הקידוש. אמא נחה במיטה, וכאשר סיימנו לקרוא הפרשה ולפעמים גם ההפטרה, אבא נְטָלָנוּ בידיו, ולפי המנהג הַקַּבָּלִי הסתובב בבית להראות ל"מלאך הטוב" שהכל בסדר. פצח בשלום עליכם, וכשהגענו לאשת חיל פנה לחדר של אמא ועוררנוה בשירתנו לקראת הקידוש. שם היו גם חומשי המלבי"ם, וגם החומשים עם הפירוש "נתינה לַגֵּר" על תרגום אונקלוס מאת הרב הראשי של לונדון והאימפריה הבריטית ד"ר נתן אדלר, שהודפסו אצל "האלמנה והאחים רֹאם" בווילנא לפני הרבה למעלה מ-100 שנה. וכן היה שם נ"ך מלבי"ם שאבא למד בו, והיה ליד ערש הדווי שלו ביום המר והנמהר של פטירתו הפתאומית בערב ר"ח תמוז, כ"ט בסיון תשכ"ט 1969, כשנפל בהתקף לב ליד "בית מעריב" ברח' קרליבך, "המשך-שיינקין"... על השרפרף שליד מיטת-פטירתו בגיל 65+, היה גם התנ"ך, BIBLIA SACRA, בתירגום איטלקית. הוא פשוט אהב את השפה הזאת אשר לְמָדָהּ בְּבּוּדַפֶּשְׁט בשנות הָעֶשְׂרֵה שלו, וקרא את התנ"ך בשפה זו רק משום הערצתו אליה ואל תרבות הרֶינֶסֵנְס שלה.

ובקומה אשר מתחת שהיתה הכי פחות גבוהה, שכנו בכבוד ליד טשרניכובסקי גם הספרים הדקים עם ציורי רמברנדט, וַאן-גוֹך (מבוטא: פֿאַן-חֿוֹךֿ), טוּלוּז לוּטְרֶק ועוד. וכן היו שם כעשרה כרכי "כל כתבי" גֶֹטֶה בגרמנית באותיות גוֹטיות בכריכה ירוקה.

בכריכה אדמדה היו שם חמישה כרכי "כל כתבי" חיים נחמן ביאליק, שאבא ואמא ברכה היו שכנים שלו כשגרו בשנות ה-1930 ברחוב הֶס. את כתביו בכרכים יקרים לי אלה התאמצתי לקרוא בעודי קטן. זוכר אני היטב את השיר הראשון המודפס שם "אל הציפור" ואת אגדת שלושה וארבעה בשתי גירסאותיה, עיבודים שלו לאגדות חז"ל ועוד. שם לראשונה בחיי קראתי מחזה: תירגומו לוִוילְהֶלְם טֶל של שִׁילֶר. מתירגומו לדּוֹן קִישׁוֹט של מִיגֶל דֶה-סֶרְוַונְטֶס יש לי חוויה מיוחדת. בסַפְּרוֹ את הסצנה הַמְּגוּחָכָה על הֶחָלָב בכובעו של הדוֹן אשר הופך גבינה וזולג על פניו, ראיתי לראשונה את הביטוי "כובע ישועה". אז לא היה המנהג באף מקום לשיר "אנעים זמירות", כך שביטוי זה לא היה מוכר לי מן הסידור: לפני בר מצוה, למשל בבית הכנסת לתלמידים ביל"ו, נתנו לילדים לעבור לפני התיבה לקבלת שבת במלואה, לפסוקי דזמרה, למפטיר וּלְהפטרה. רק שנים לאחר מכן בלומדי תורה והלכה גיליתי ביטוי זה כובע ישועה דוקא כאן*, בקשר לחג הסוכות אשר עבר עלינו עתה לטובה.

זהו "ארון הספרים" שלנו.

---------------------------------------------------------------------------------------------------------------

* שו"ת שבות יעקב חלק ג סימן מה רבי יעקב בן יוסף רישר נולד בשנת ה'ת"ל (1670) בערך בפראג, ולמד שם בצעירותו. הוא כיהן ברבנות בקהילות שונות: פראג, אנסבך (בווריה), ורמייזא (גרמניה) ומֶץ (צרפת). תשובותיו, שבות יעקב, זכו לתפוצה מרובה. נפטר בשנת ה'תצ"ג (1733).

שאלה בסוכות שנת תפ"ג (1723) היה פה ק"ק מֶיץ ימי גשמים דהיינו שני ימים קודם החג התחילו לירד ימי גשמים עד שנתמלא הסכך במים וירדו הגשמים טיף להדי טיף וגם בלילה עדיין ירדו קצת גשמים דהיינו נהילא בתר מטרא ונשאלתי כיצד יש לנהוג כי קצת רצו לומר שימתינו עם הסעודה עד קרוב לחצות הלילה ויש שרצו לדחוק עצמם לאכול בסוכה אף שירדו טיפין הרבה מכל מקום רצו לעשות כובע ישועה בראשם להציל עצמם מן הגשמים. בכן נשאלתי כיצד יש לנהוג למעשה.

תשובה לא ידעתי איך מלאו לבם לעשות כן להתחכם יותר מחכמינו ז"ל להחמיר בחומרות יתירות יותר ממה שהחמירו בש"ס ופוסקים ראשונים ואחרונים ז"ל. . . לא ראיתי רבותי נהיגין כך אלא בעת האוכל אזלינן בתר האי שעתא כדמשמע לשון שאר רבותיו דישער אדם בעצמו אם היה יוצא מביתו מפני צער כזה . . . וכן עיקר מילתא בטעמא דאם ימתין עם אכילת בני ביתו הגדולים והקטנים אין לך מניעת שמחת יום טוב יותר מזה וכן כל הפוסקים הראשונים לא הזכירו המתנה זו לענות נפש ביום טוב וכן כתב המגן אברהם... בפשיטות.